בפוסט הרביעי שסוגר את הסדרה שלי, יזמות אישית שמייצרת אימפריה, בחרתי להתעמק בסיפור של המותג Spanx.
שרה בלייקלי הייתה בלי שום רקע ביזמות, אופנה או מנהיגות עסקית והמותג שיצרה נולד מצורך אישי שלה.
כשהייתה בת 27, עבדה כאשת מכירות, ומכרה מכשירי פקס מדלת לדלת. העבודה חייבה אותה ללבוש גרביונים והיא לא הייתה מרוצה מהתפרים שלהן שיצרו לה אי נוחות.
שרה המציאה את Spanx מתוך התסכול שלה עם גרביונים.
לא הרבה אחרי זה היא מצאה את עצמה חותכת את החלק של כפות הרגליים מגרביון שרצתה ללבוש והתאהבה בנוחות ובאופן שבו הבגד גרם לה להראות.
היא הקדישה את השנתיים הבאות ו-5,000 דולר מהחסכונות שלה בנסיעות למפעלים רבים לייצור בגדים ובתוך 3 שנים, בלייקלי יצרה את הליין הראשון שלה, למה שזמן קצר לאחר מכן יהפוך ל-Spanx.
כבר מיומה הראשון בעסקים, Spanx הייתה רווחית, והניבה 4 מיליון דולר בשנה. היא הצמיחה את Spanx למותג פופולארי ששוויו מוערך כיום ב-1.2 מיליארד דולר. החברה מייצרת כיום בעיקר גרביונים, בגדים תחתונים ומתמחה ב"מחטבים".
היא נעזרה בהרבה תושייה כדי להצמיח ויצרה אסטרטגיית שיווק משלה.
איך בדיוק?
במהלך פגישות מכירות עם חנויות וקונים, היא דיגמנה את בגדי הגזרה בעצמה ופנתה באופן אישי לעיתונאים כדי לבקש סיקור שהלך והתרחב
היא שלחה חלק מהמוצרים שלה ל-The Oprah Winfrey Show שהתייחסו ל- Spanx כאחד מבין המותגים האהובים והמומלצים, מה שעזר למוצר להמריא וסיפקה לשרה את ההזדמנות לעבוד על Spanx במשרה מלאה.
20 שנה מאוחר יותר, מכרה חלק מהבעלות על המותג שלה לחברה מוכרת, כשהיא עדיין ממשיכה להרוויח ממנו סביב התפיסה שלה:
"אדיסון אמר, גאונות היא אחוז אחד של השראה ו-99% זיעה, הדבר נכון גם לגבי חדשנות, המצאות ויזמות".
הסיפור של שרה מראה שאפשר לייצר מותג שהופך לאימפריה עם מעט אמצעים וכשיש צורך משמעותי שאפשר לתת עליו מענה. במקרה שלה, הצורך לפתור אי נוחות.
מה דעתכם על הסיפור שמאחורי המותג?