בסדנת AI שהעברתי בשבוע שעבר,
חילקתי תרגיל כתיבה עם הנחיה מוגדרת
המשוואה הייתה פשוטה: כמות המשתתפים בחדר =
כמות הפוסטים שנולדו במקום
כשהתחלנו להקריא אותם בקול,
קרה משהו שאי אפשר היה לפספס
כמה מהם נפתחו כמעט באותו משפט:
"בעולם שבו הכל משתנה כל הזמן…"
אף אחד לא העתיק
הם פשוט הזינו את אותה בקשה
וקיבלו את אותה תוצאה משוטחת
שהכלי מציג כברירת מחדל
וזו בדיוק נקודת התורפה שאני רואה שוב ושוב:
ה-AI לא מחק לאף אחד את הקול האישי
מה שמוחק אותו זו הבחירה להסתפק בטיוטה הראשונה רק כי היא כתובה יפה,
חלקה ונטולת שגיאות
במבחן המציאות, טקסט שנשמע מושלם אבל נטול זהות, פשוט נעלם בפיד
אם כל אחד יכול להעתיק את הפוסט ולחתום עליו בלי שמישהו ירגיש בהבדל,
הוא לא באמת מקדם את המיתוג שלו
ה- AI מעולה בלבנות את השלד, לסדר את המחשבות ולחסוך שעות של עבודה
אבל הנשמה, החספוס והניסיון? זה כבר לגמרי עלינו
ההבדל בין עוד טקסט גנרי לנוכחות שמשאירה חותם
נמצא תמיד באותם פרטים שהמודל לא יכול להמציא:
התובנה שצמחה משיחה מורכבת עם לקוח,
הזווית המקצועית שלא מיישרת קו עם כולם,
והשפה הטבעית שמביאה את מי שאתם באמת לשולחן
וזה מביא אותי לשאלה שבעיניי כולנו צריכים לשאול את עצמנו –
פרסמנו כדי לסמן וי על הפיד, או כדי שאנשים באמת יזכרו שאנחנו כתבנו?
#PersonalBranding #ContentStrategy #ThoughtLeadership #GenerativeAI #ExecutivePresence