שיתוק
שתיקה
מאז ה- 7.10 לא הייתי מסוגלת לכתוב
הכל נעצר מלכת למול הזוועות
והאבסורד הוא שעבר חודש של לחימה שמרגיש כמו חודשים ארוכים
ובו בזמן החודש עבר כמו יום אחד ארוך קשה מנשוא שטרם הסתיים
וכל מה שהיה לפני אותו היום
כאילו לא היה
התאדה
כבר אי אפשר לשאול בנון שלנט – "מה שלומך?"
לכולם אני עונה שזו תשובה מורכבת לשאלה פשוטה
המוח לא קולט שזה קרה
שהסיפורים האלו התרחשו לעם שלנו
שהגדר התרוממה בקלות בלתי נסבלת
כאדם שרחוק מלהיות צמוד לחדשות, נצמדתי למסכים
עברתי להסברה בסושיאל בעצימות לא מוסברת
ואחרי כמה ימים קיבלתי החלטה להתרחק מהרשתות
ומהפיד שמתמלא בשניות באינסוף סיפורים שאי אפשר לעכל
בשבילי הכתיבה היא יצירה
וממש כלי ריפוי וביטוי
שמאז שגילתי אותו, אני מטפחת אותו
וממש יום לפני אותה שבת באקראיות מוחלטת,
כתבתי פוסט על האנרגיה שמפעילה אותנו,
שאולי רלוונטי עכשיו יותר מכל זמן אחר:
- אנרגיה רגשית מהחיבור שלנו עם אחרים, מנתינה וקבלה
- אנרגיה פיזית שקובעת עד כמה נדע לעצור ולקחת רגע
- אנרגיה רוחנית בלייצר ערך אמיתי דרך חמלה, שמחה ורכות
- אנרגיה נפשית שמבוטאת במשימות שמצריכות מאיתנו המון קשב וחשיבה
בימים האלו האנרגיה הרי מתחלפת ועולה ויורדת כמוניטור
ואני מאמינה שחשוב למצוא את ה"שגרות הקטנות" כעוגן
עם רגישות וקשיבות למה שקורה כל הזמן
כל אחד מאיתנו בקצב שלו
כי לעצור את הכל זה לאפשר להם לנצח
בלשבור את הרוח
איזה מקומות מייצרים לכם עוגן בימים אלו?